הפצַת לשון הרע כנגד בעל דין בית דין ארץ חמדה-גזית, ירושלים הרב דניאל מן, אב"ד הרב סיני לוי, דיין הרב דניאל כ"ץ, דיין עובדות התובע הוא אחד מבעליה של חֶברה בע"מ. בין הנתבע לחֶברה התנהל מאבק משפטי ארוך שנים, והנתבע חייב לחברה סכום כסף שהולך ותופח בצורה משמעותית (בעקבות הצמדה וריבית). החברה מנהלת תיק הוצאה לפועל כנגד הנתבע. בעקבות כך פרסם הנתבע פרסומים כנגד התובע במקומות רבים ביניהם סמוך לביתו של התובע, וביישוב שבו מתגורר בנו של התובע. הפרסומים כוללים כינויים כגון רשע בן רשע; גזלן בן גזלן; חמדן בן חמדן; בזוי בן בזוי; שפל; אכזר, וקללות דוגמת: ארור; ימח שמו וזכרו; יבואו עליו כל הקללות שבפרשת 'כי תבוא', ופסוקי קללה שונים. בחלק מהפרסומים מופיעים שמו של התובע ושם משפחתו. במהלך הדיונים הוציא בית הדין צו מניעה האוסר את המשך הפצַת החומר הפוגעני. למרות זאת תלה הנתבע על ביתו כרזות הַמְּגַנּוֹת את התובע, ופרסם דפים בגנוּת אשתו של התובע ומשפחתה. גם לאחר אזהרה של בית הדין ש"ח ליום אם לא יסיר את 1,000 וקביעת קנס של הפרסומים, הנתבע לא הסירם ועשה כן רק בחלוף ימים, לאחר שקיבל אזהרה שנייה מבית הדין. 20 ש"ח על הקללות 40,000 התובע דורש פיצוי בסך שהטיח בו הנתבע, הכינויים שפרסם עליו והוצאַת השם הרע. לדבריו, פניית החברה לבית משפט האזרחי הייתה מותרת על פי ההלכה. כמו כן, הוא ש"ח 10,000 טוען שיש לחייב את הנתבע בסך של 20,000 על הפרַת צו המניעה של בית הדין, ובסך של ש"ח על המשך הפרַת צו בית הדין, לפי חישוב של ש"ח ליום. 1,000 הנתבע מודה בפרסומים, אך לטענתו לתובע אסור היה לפנות לבית משפט בלי היתר פנייה לערכאות מבית דין, ולכן הוא בְּגֶדֶר אדם שאינו כשר ומותר לבזותו ולהכלימו. נוסף על כך הוא טוען כי נקט בשיטות אלה מדין 'עביד איניש דינא לנפשיה', כדי להוציא מידי התובע את ממונו שגזַל ממנו באמצעות פסק בית משפט שלא כדין. נפסק אסור לקלל אדם חיוב כספי בגין קללות וּבִיּוּשׁ – בקללות דוגמת אלה שנקט בהן הנתבע. הקללות שפורסמו בכתב גרמו לביזיון התובע, ולביוּשוֹ. אומנם אם המבזה מוכיח כי דבריו המביישים נכונים יש מקום לפוטרו (רמ"א, חו"מ תכ לח), אך בענייננו הדבר לא התברר, במיוחד כשדברי הנתבע לא נאמרו בבית דין במטרה לברר את האמת. השו"ע כתב כי בית הדין מחויב לעמוד בפרץ ולמנוע מעשים כאלו (חו"מ ב א). נראה כי ניתן לחייב בחיוב כספי בגין ביוש והוצאַת שם רע, בהסתמך על פסיקות בעבר בית דין (לדוגמה, שו"ת מהרש"ל כח וקא), ובימינו ( ). נוסף על כך 72099 ארץ חמדה-גזית, תיק מספר החוק כיום מחייב בקנסות כספיים על הוצאַת שם רע וביוש, ובעניין זה ראוי לאמץ מנהגים טובים של 'דינא דמלכותא דינא' (שו"ת חתם סופר חו"מ מד). נפסק בשו"ע (חו"מ 'עביד איניש דינא לנפשיה' – ד) על פי סוגיית הגמרא (בבא קמא כז ע"ב) כי "יכול אדם לעשות דין לעצמו; אם רואה שלו ביד אחר שגזלוֹ, יכול לקחתו מידו; ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו". כלומר, מותר לאדם שעומדים לגזול ממנו להגן על עצמו ואפילו על ידי חבלה. אולם הדבר תלוי בכך שהעושה דין לעצמו עומד בגדרי הדין שיפורטו להלן. לשון הרע, ביזוי והוצאת שֵׁם רע לצורך הצלַת בשו"ע כאמור נפסק כי ניתן להכות אדם ממונו – כדי למנוע ממנו לגזול את שלו, אך אין הדבר אומר שניתן להוציא עליו שם רע תוך גוזמא יתירה, שהרי אין הכרח שהכאה גרועה מהוצאת דיבה. גם אם נניח שכדי לגונן על הנכסים ולהציל את התובע מעבירות גזל וריבית, מותר היה להודיע ברבים את העבירות שמבצע או עשוי לבצע בקרוב (על פי החפץ חיים, הלכות לשון הרע כלל י ס' יד), הרי הדבר תלוי בכמה תנאים: א. אין להגזים בתיאור החוטא ומעשיו. הנתבע כינה את התובע 'גנב' ו'גזלן', ותיאר את מעשיו כ'פשע מתועב ונבזה', זאת כיוון שזֻּכָּה לפי דין מדינת ישראל, ולא דין תורה. אכן מופיע בחידושי ר' עקיבא איגר (על שו"ע חו"מ סי' כו ס"א) שהפונה לערכאות "פסול לעדות כמו כל גזלן", אך פוסקים רבים מסבירים שאין הכרח כי הוא גזלן, אלא שייתכן כי פסק הדין לא היה על פי הלכה, ויש גֶּזֶל בדבר. כמו כן, פנייה לבית משפט היא דבר נפוץ ביותר ושכיח בציבור שאליו היה מיועד הפרסום, ובמציאות כזו פוסקים קובעים שהמוציא כסף על פי ערכאות אינו נפסל לעדות מחמת עבירה [דברי יואל, סי' קלה אות ח; וישב משה (פערשל) סי' נז]. יתרה מזו גם אם מבחינת דיני עדות היינו סבורים שהתובע בבתי המשפט דינו כגזלן, ברור שלא כך מפרשׁ הציבור את הכינוי 'גזלן'. מכאן, שגם אם היינו אומרים כי מותר לפרסם גנאי של אדם לצורך הוצאת ממון, הרי אם הדבר היה נעשה על ידי בית דין היה זה רק בפרסום אמת ולא בפרסום שקרי ומוגזם. באותה מידה לא נקבל התנהלות כזו מהעושה דין לעצמו, שהיא הליך 'מעין שיפוטי'. 15 9
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==