תפיסת שכר בגין טענת חוב בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין הרב אברהם דב לוין, אב"ד הרב שמואל ביבס, דיין הרב ברוך שרגא, דיין עובדות התובע עבד כמנהל בית ספר ושכרוֹ שולם על ידי הנתבע. בחודשים האחרונים עיכב הנתבע את שכרו של התובע, לטענתו מפני שהלה גרם לו הפסדים כספיים. לדבריו, התובע, מנהל בית הספר, דיווח לנתבע דִּוּוּחַ שִׁקרי על מספר שעות העבודה של אחד ממורי בית הספר, ולפי דיווח זה שילם הנתבע למורה שכר כפול מהמגיע לו. סגן המנהל יידע את הנתבע על העניין, ומשכך חדל הנתבע לשלם את שכר התובע כמנהל, כדי לִגבּות את ההפסדים שגרם לו. התובע טוען כי כיוון שמדובר במורה מקצועי הוא זכאי לשכר מיוחד כפול מהשכר הרגיל, כפי שנהוג היה לשלם למורה המקצועי הקודם. לדבריו, הוא (התובע) סיכם עם הנתבע שכדי שלא יהיו 'דיבורים' על שכר המורה בקֶרֶב צוות המורים וידרשו להשוות את שכרם אליו, ירשמו שעות עבודתו של המורה ככפולות. הנתבע טוען שאומנם הסכים לשכר גבוה מהרגיל, אך לא שכר כפול, וגם לא ידע כי שעת למידה דקות בלבד, נחשבת שעה 45 של המורה, שהיא בת שלמה לעניין התשלום. לפיכך הוא טוען כי התובע חייב בתשלום ההפסדים שנגרמו לו עקב הטעייתו. יתרה מזו הנתבע סובר כי כיוון שתפס את משכורתו של התובע הוא נחשב מוחזק, וחובת ההוכחה על התובע להביא ראיות כדי להוציא ממנו את הכספים. נפסק הרב אברהם דב לוין: בשו"ע שליח לשכירות פּוֹעֵל שהבטיח שכר גבוה – (סי' שלב ס"א) נפסק כי במקרה ששליח הטעה את בעל הבית ושכר כמות פועלים גדולה יותר מאשר הלה ביקש ממנו, ואמר לפועלים ששכרם על בעל הבית, צריך בעל הבית לשלם לפועֵל כפי מנהג המדינה. במקרה שלנו, אם נכונה טענת התובע כי סיכם עם הנתבע על דרך תשלום זו, אין טענה כלל. אך אם נכונה טענת הנתבע, והתובע לא סיכם איתו על שכר כפול, הנתבע צריך לשלם למורה רק כמנהג המדינה עבור מורים מקצועיים. אולם כיוון שהמנהל כבר שילם למורה, אי אפשר להוציא ממנו את השכר ששולם, כפי שפסק הש"ך (שם, ס"ק טז) כי במקום שהפועלים הטעו את בעל הבית, אם בעל הבית כבר נתן להם תשלום על העבודה, ואחר כך נודע לו שנשכרים על פי רוב בפחות, אינו יכול להוציא מידם. תביעת בעל הבית להחזר לאחר שהמשכורת שולמה הרמב"ם פסק (הלכות שכירות פ"יא ה"ז, וכן נפסק – בשו"ע חו"מ סי' פט ס"ד) כי כאשר בעל הבית אומר שסיכם עם הפועל על שכר נמוך, והפועל טוען שסוכם על שכר גבוה יותר – המוציא מחבירו עליו הראיה, והפועל צריך להביא ראיה על דבריו. במקרה שלנו, כאשר הנתבע כבר שילם למורה למרות שמבחינתו שילם בטעות, עליו להביא ראיה כדי להוציא את הכסף. עשיית דין עצמית כדי להחזיר חוב (תפיסת שכר) – עשיית דין עצמית מותרת כאשר התופס יודע שלוקח את שלו ויכול לברר זאת בבית דין (שו"ע סי' ד ס"א). במקרה הנדון הנתבע תפס את משכורתו של התובע בלי לומר לו מדוע עשה כן, ורק כאשר התובע תבעוֹ לדין טען שעשה זאת כיוון שהמנהל דיווח על שעות כפולות. כנאמר לעיל, חובה על הנתבע להביא ראיה על הסכם השכר עם המורה, ומשלא הציג הסכם כזה, אין בידו 'להוכיח בדין' – הוא לא עומד בתנאי לעשיית דין עצמית ואינו יכול לתפוס את המשכורת. בשו"ע (סי' עה עֵד המסייע בשבועת היסת – ס"ח) מתואר דינו של אדם התובע אדם אחר על סכום כסף שנמצא אצלו אשר שייך לתובע, והנתבע מכחיש. הדין הוא כי על בית הדין לחייב את הנתבע להישבע 'שבועת היסת' שהכסף לא נמצא אצלו כדי לפטור אותו. חלקוּ ראשונים אם עֵד שמסייע לטענת הנתבע פוטר אותו משבועת היסת (משפטיך שיוויתי, ח"א סי' ח). במקרה שלנו, בישיבה השנייה של בית הדין נשאל התובע מי עוד היה מודע להיקף שעות ההוראה של המורה, והלה הצביע על הנתבע ועל חברים נוספים מן ההנהלה שלא הכחישו את הדברים. משכך יש לתובע לכאורה עֵד שמסייע לו בטענתו, והוא פטור מ'שבועת היסת'. אולם כיוון שהדבר עדיין שנוי במחלוקת, נראה שיש להגיע לפשרה בין הצדדים ולזַכּוֹת את התובע במשכורתו עם ניכוי מסוים. 12 עשיית דין עצמית שגרמה לנזק 7
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==