ממון ודין | עשיית דין עצמית - גיליון מס' 16

פסקי דין של בתי דין לממונות Law and commerce: Jewish Law Tribunals decisions 16 ׳ גיליון מס 2023 תמוז תשפ"ג, יולי פרסום זה התאפשר הו דות לתר ומתם הנד יבה של עו "ד ר ומי תי גר ורעי יתו אסתר, ל ו נדו ן, אנגל יה Thi s publ i cat ion was made poss ible through the generous suppor t of Mr . Romi e Tager , (QC) and hi s wi fe Esther , London, Engl and עשיית דין עצמית מערך הקליניקות הפקולטה למשפטים הקליניקה לסיוע משפטי אזרחי עפ״י המשפט העברי

שכר עבודה 2023 תמוז תשפ"ג, יולי 16 ׳ גיליון מס מערך הקליניקות הפקולטה למשפטים הקליניקה לסיוע משפטי אזרחי עפ״י המשפט העברי פרסום זה התאפשר הו דות לתר ומתם הנד יבה של עו "ד ר ומי תי גר ורעי יתו אסתר, ל ו נדו ן, אנגל יה Thi s publ i cat ion was made poss ible through the generous suppor t of Mr . Romi e Tager , (QC) and hi s wi fe Esther , London, Engl and מערכת ממון ודין ד"ר יעקב חבה; הרב אריאל בראלי, עורכים ראשיים: רב המועצה המקומית בית אל ד"ר שפרה מישלוב עורכת, מנהלת ומפיקה: אחינעם דנינו, גבריאל טננבאום, חברי מערכת: רועי שטרית רוני בן-חורין ברוק עריכה לשונית: לינוי גל-גודווין עיצוב וביצוע גרפי: כתובת המערכת הקליניקה לסיוע אזרחי על פי המשפט העברי הפקולטה למשפטים אוניברסיטת בר-אילן 5290002 רמת גן 03-7384044 : פקס | 03-5318105 :' טל Jewish Law Clinic - Faculty of Law Bar-Ilan University Ramat Gan 5290002, Israel [email protected] | Law-clinics.biu.ac.il תוכן העניינים 4 ......................... עשיית דין עצמית שגרמה לנזק 9 .......................... סילוק חפצים מִשֶּׁטַח משותף 12 .................. עשיית דין עצמית לצורך החזר חוב 17 ........... עשיית דין עצמית בשל פגם/טעות בַּמֶּכֶר ראשי תיבות רבי יואל סירקיש, מחבּר פירוש בית חדש | הב"ח ּעל ארבעה טורים רבי שמעון יהודה הכהן שְׁקוֹפ | הגר"ש שקופ הרב דוד הלוי סגל, מחבּר 'טורי זהב' | ט"ז רבי יוסף קולון טרבוטו | מהרי"ק רבי שלמה לוריא | מהרש"ל ספר מאירת עיניים | סמ"ע רבי אליעזר ממיץ, בעל ספר היראים | רא"ם רבי אשר בן יחיאל | רא"ש רבי דוד בן שלמה אבן זמרא | רדב"ז רבי יצחק בן יעקב אלפסי | רי"ף רבי משה בן ישראל איסרליש | רמ"א רבי מאיר בן טודרוס הלוי אבולעפיה | רמ"ה רבי ניסים בן ר' ראובן גִירוֹנְדִי | ר"ן רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת | רשב"א שפתי כהן, לרבי שבתי כהן | ש"ך 2 פסקי דין של בתי דין לממונות Law and commerce: Jewish Law Tribunals decisions אין במובא כאן משום תחליף לייעוץ משפטי כל הזכויות שמורות ©

3 דבר המערכת האם מותר לאדם ליטול את החוק לידיו בדיני ממונות, להשיב לידיו בחוזקה את אשר שייך לו או לסלֵּק מִפגע אשר מפריע לו? בשאלה זו נחלקו האמוראים: "רב יהודה אמר: 'לא עביד איניש דינא לנפשיה' (אין אדם רשאי לעשות דין לעצמו). רב נחמן אמר: 'עביד איניש דינא לנפשיה' (רשאי אדם לעשות דין לעצמו). היכא דאיכא פסידא (במקום שיש הפסֵד) כולי עלמא לא פליגי (אין מחלוקת) דעביד איניש דינא לנפשיה (שעושה אדם דין לעצמו). כי פליגי היכא דליכא פסידא (המחלוקת בין חכמים היא במקום שאין הפסד). רב יהודה אמר: 'לא עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא' (רב יהודה סובר שאין רשאי לעשות דין לעצמו. כיוון שלא ייגרם הפסד אם יתמהמה, יכול לפנות לבית הדין), רב נחמן אמר: 'עביד איניש דינא לנפשיה' דכיון דבדין עביד לא טרח (יכול לעשות דין לעצמו, שכיוון שעושה מעשיו כדין אין לחייבו לטרוח להגיע לבית הדין)". ראשונים ואחרונים דנו במשמעות מחלוקת זו בין רב יהודה לרב נחמן, וגיבשו תנאים להיתר עשיית דין עצמית. בין השאר נדונו השאלות מהי מידת הכוח שניתן להפעיל לצורך עשיית הדין; מהו הנזק שניתן לגרום לשֵׁם כך, ועד כמה צריך העושה להשתדל להימנע מגרימת נזק. כן נדונה השאלה מהי משמעות 'עושה מעשיו כדין', כלומר אֵילוּ מידת ודאות לזכאותו בדין והיקף ראיות צריכים להיות בידי בעל הדין כדי שיֻתַּר לו 'לקחת את החוק לידיו'. חכמים דנו בסוגיות מה נחשב הפסד לבעל הדין שמצדיק נקיטת פעולה עצמית, והאם ניתן לְמַנּוֹת שליח או לְעָרֵב צד ג' בעשיית הדין העצמית. שאלות אלה ואחרות נדונות בפסקי הדין שתקציריהם מובאים בפניכם בחוברת זו. דיינים נזקקו לשאלות הקשורות בתפיסת כספים לצורך החזר חובות או שיפוי על נזקים; בנזקים שנגרמו לאחֵר תוך כדי ניסיון להסיר מכשולים בעת עבודה או תוך כדי הילוך; בהריסת מבנים בלתי חוקיים או בסילוק חפצים על ידי שכנים לבניין משותף, ועוד. כדרכּנו בגיליונות הקודמים, הבאנו תקצירי פסקי דין ממגוון בתי דין, במטרה לשקֵּף פריסה של עמדות הלכתיות, ולהפגיש את הקוראים עם כמה שיותר סוגיות מעשיות הבאות לפתחם של בתי הדין. הגיליון הבא של ממון ודין יעסוק ככל הנראה בפיצוי בגין בִּיּוּשׁ/ הוצאַת שֵׁם רע. נשמח לקבל פסקי דין שטרם פורסמו בנושא זה, כדי לתת להם בָּמָה ראויה. אנו מאחלים לכם קיץ נעים ומוצלח, וקריאה מהנה! מערכת ממון ודין

עקירת קווי ביוב על ידי קבלן בית הדין לממונות, ישיבת מצפה יריחו הרב יהודה קרויזר, אב"ד הרב ברוך פז, דיין הרב ישועה רטבי, דיין עובדות הקבלן ומשפחת הנתבעים ניהלו משא ומתן על שיפוץ נרחב שהמשפחה תכננה בביתה, אשר כָּלַל בין השאר חפירת קומת מרתף. הקבלן הגיש הצעת מחיר עבור הפרויקט, בהנחה שיסודות הבית יאפשרו חפירה ובניית מרתף ללא תוספת חיזוקים שמייקרים את העלות. הוא גם הגיש הצעת מחיר נפרדת עבור חפירת גישוש במטרה לבדוק את מצב היסודות טרם חשיפתם. הנתבעים אישרו זאת כל עוד העבודות יָחֵלּוּ במהרה. עם הגישוש נחשף צינור ביוב שכונתי של המועצה אשר עבר בחצר בניגוד לחוק ועיכב את המשך עבודת הגישוש. מפעיל הטרקטור ביקש הנחיות מהקבלן לגבי מה עליו לעשות, והלה השיב שיעקור את הצינור כדי להמשיך בעבודה. עקירת הצינור הביאה לכך שהביוב של השכונה נשפך לחצר בית המשפחה. התובע (הקבלן) דורש את יתרת שכרו בשל חשיפת היסודות שביצע בבית הנתבעים. הנתבעים טוענים כי התובע הזיק להם בכך שעקר את קווי הביוב במסגרת העבודות, ולכן דורשים לקזז את עלויות התיקון מהשכר שהיו אמורים לשלם לו. מנגד טוען התובע כי פינוי קווי הביוב היה הכרחי להמשך העבודות, וכי לוּ היה פועל אחרת היה נגרם עיכוב משמעותי בעבודות. נפסק א. עקירת צינור הביוב השכונתי: בגמרא 'עביד איניש דינא לנפשיה' לגבי בעל הבית – (בבא קמא כח) נאמר: "הממלא חצר חברו כַּדֵּי יין וכדי שמן, בעל החצר מְשַׁבֵּר ויוצא משבּר ונכנס". בעקבות כך נפסק בשו"ע (חו"מ סי' שעט ס' ד): "הרי שמילא חצר חבירו כדי יין ושמן אפילו הכניס ברשות הואיל ולא קבל עליו בעל החצר לשמור הרי זה נכנס ויוצא כדרכו וכל שישתבר מהכדים בכניסתו וביציאתו הרי הוא פטור עליהם. ואם שְׁבָרָם בכוונה אפילו הכניסם בעל הכדים שלא ברשות הרי זה חייב". מכאן, כיוון שהמועצה הניחה בחצר פרטית קו ביוב שמפריע לחפירת הגישוש, מותר לבעל הבית לעקור אותו ללא צורך לבזבז זמן יקר עד שהמועצה תבוא להסדיר את העניין. הרשות 'עביד איניש דינא לנפשיה' לגבי צד שלישי – לשבור חפצים שהוכנסו לשטחו נתונה לבעל הבית. מה דין הקבלן לעניין זה? נראה מדברי הרא"ש (בבא קמא ג יג) וכן מהסמ"ע (תכא כח) כי דין 'עביד איניש דינא לנפשיה' אינו חל על צד שלישי שאינו הנפגע עצמו. זאת על פי הכלל שנקבע בגמרא (ב"מ י ע"א): "התופס לבעל חוב במקום שחב לאחריני לא קנה". כלומר, אפילו אם הנפגע מינה את הקבלן לשליח, אין זה מועיל להקנות לו את היכולת לעשות דין למשלחו. אולם, אם מְמַנֶּה בפירוש את השליח לעשות לו דין, אזי המינוי מועיל. בענייננו, הקבלן נתקל במצב בלתי צפוי ועשה דין לטובת מעסיקו, אולם אין במינוי הכללי שקיבל לעבודה כדי להסמיכו לעשות דין בעצמו אלא נדרש מינוי מפורש, ומכאן שפעולתו נעשתה ללא סמכות. נוסף על כך לא ניתן לעשות דין לעצמו במקרה שבו לצד ג' יש נזק עקיף. לדוגמה, במקרה של חביות היין הַשָּׁכֵן אינו יכול לשבור חביות כדי לסלול דרך כניסה לבית חברו שבו הונחו החביות. בענייננו, אף אם קו הביוב עשוי היה להזיק לקבלן בכך שלא יוכל לסיים את החפירה ולא יקבל את שכרו, או שהדבר היה גורם להפסקת הפרויקט, מדובר בנזק עקיף ולא ניתן לעשות דין לעצמו. עשיית נזק מועט לחברו כדי להצילוֹ מנזק מרובה – הרמ"א (שו"ע, חו"מ רסד ה) פסק כי אדם האוחז בכד יין והתנגש בחברו שאחז כד דבש ונסדק כד הדבש, בעל היין חייב לשפוך את יינו ולהציל את דבש חברו. אם יש שם בית דין עליו להתנות לפניהם כדי שיקבל פיצוי מבעל הדבש על יינו שנשפך. מכאן לומדים שמותר ואפילו מִצווה לאדם להזיק נזק מועט לחברו כדי להצילו מנזק מרובה. בענייננו, לוּ היה מדובר בצינור הביוב של בעל הבית, אזי ייתכן שהיה מותר לקבלן לעקור אותו כדי להמשיך לחשוף את היסודות אם היה מתברר שבעל הבית מעוניין בכך, אך אין זה המקרה. בשו"ע חובתדיווחעל פעולההנעשיתברשותחברו – (חו"מ רצב טו) כתוב כי אם אדם הִפקיד פירות והם הולכים ונרקבים, ונראה שיש למוכרן כדי להציל את עשיית דין עצמית שגרמה לנזק 1 4

בעל הפירות מנזק, על הנפקד לשאול את המפקיד ולברר את רצונו בעניין. מכאן למדים כי ישנהּ חובת דיווח לבעלים לבירור מה רצונם. משכּך, לפני עקירת הצינור היה על הקבלן לדווח לנתבעים. עקירת הצינור על ידי הקבלן לא אפשרה נזקי גרמא – לנתבעים לִפנות למועצה כדי לבקש שתוציא אותו על חשבונה. צעד זה גרם לכך שכל הביוב השכונתי נשפך לתוך החצר שלהם, דבר שהצריך תיקון מיידי. על כן נראה כי יש לקבלן חובה לשלם על הנזקים. אולם נשאלת השאלה אם לא מדובר בגרימת נזק באופן עקיף (גרמא) שאין עליה חיוב בידי אדם. בית דין זה כבר פסק בעבר כי הפותח ברז וגורם בכך נזק חייב לשלם, כדעת רוב דעות הראשונים הסוברים כי מדובר בנזק ישיר. הרמ"ה (סנהדרין עז ע"ב) סבור כי כל עוד הזרם זורם כדרכו, כל המיםשהשתחררו על ידי פתיחת הברז דינם ככאלה שהוזרמו ישירות על ידי מי שפתח את הברז וחייב בנזקיהם. רש"י (שם) לעומתו מבחין בין המים ההתחלתיים שיוצאים מן הברז, הנחשבים שנגרמו מפעולתו הישירה של פותח הברז, ובין המים שזורמים לאחר הזרם הראשון, הנחשבים כעקיפים. מכל מקום בחיובי נזיקין אין הבדל בין כוח ראשון לכוח שני, והפותח חייב גם על כוח שני. אם כן, מי שעקר את הצינור וגרם לביוב להישפך לתוך חצר המשפחה דינו כשופך ביוב לחצר חברו מכוחו, והוא חייב על כל הנזק שנוצר עקב כך. באמצעות עקירת הצינור, הקבלן נזקים מתגלגלים – יצר מצב מתגלגל של המשך זרימת הביוב, אשר אילץ את הנתבעים להוציא הוצאות כדי למנוע החמַרת הנזקים משפכי הביוב. נשאלת השאלה אם המזיק חייב לשלם את ההוצאות שהוציא הניזוק כדי להקטין את הנזק שהמזיק יצר. הרא"ש (פסקי הרא"ש על סנהדרין ג מ) כתב כי המסרב להגיע לדיון חייב לשלם את שכר הסוֹפר שהגיע לכתוב את הדין ודברים בדיון. מכאן שהמזיק חייב גם על נזקים שהמשיכו להיגרם מכוחו, ואם כן הקבלן חייב לשלם הוצאות אלו שהוציאו הנתבעים. במשנה (ב"מ אחריות הקבלן על נזקי הפועלים – ו ד) כתוב: "השוכר את הפּרה לחרוש בהר וחרש בבקעה, אם נשבר הקנקן, פטור. בבקעה וחרש בהר, אם נשבר הקנקן, חייב". כלומר, כאשר הקבלן הראשי נותן הוראה שלא בסמכות לפועלים שלו או אחרים, האחריות היא על הקבלן והוא חייב על הנזק הנגרם. כך נפסק בשו"ע (חו"מ שט ד): "שכרהּ לחרוש בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן, השוכר חייב ודינו של השוכר עם האומנים". בענייננו, הקבלן הראשי דינו כשוכר, ולכן יחויב גם על נזקי עובדיו וקבלני המשנה היה והוא נתן הוראות שלא בסמכות שגרמו לנזק. ב. עקירת צינור הביוב הביתי: הקבלן טוען כי הראה לנתבעים את הסכמה מכללא – תוואי חפירות הגישוש שֶׁכָּלַל חפירה בקיר שבו הייתה היציאה של הביוב הביתי, ומכאן שהיה לו אישור לעקור את הביוב. בשו"ע חו"מ (שט ד) כתוב: "...אבל אם לא באו לידו בתורת שמירה כיוון שאמר לו קח כלי זה ושברוֹ, בֶּגֶד זה וקרעוֹ ועשה כן, הרי זה פטור". כלומר, רק אם הניזק מסר למזיק את הכלי בידיו ואמר לו לשבור אותו, המזיק יהיה פטור, אך כל זמן שלא הייתה מסירה מיד ליד ולא נאמרו דברים מפורשות, יהיה חייב. בענייננו, ההיתר לעקור את הביוב ולהזיק היה צריך להיאמר לקבלן באמירה ברורה וחדה שאינה ניתנת לפרשנות ולהתלבטות, ולא כך היה. מלשון הרמב"ם מתקֵּן בעצמו או משלם על תיקון – האמור שנפסק בשו"ע (חו"מ סי' שעט ס' ד) עולה כי המזיק יכול להחליט אם לתקן או לשלם. לכן אם הניזק תיקן על חשבונו, המזיק צריך לשלם על התיקון שהרי הזיק, אבל אינו חייב לשלם את כל עלות התיקון, אלא רק את העלות שהיה עולה לו לתקן בכוחות עצמו. סיכום לנתבעים נגרמו נזקים בגין עקירת הביוב, ובעיקר נזק מתגלגל בגין המשך זרימת הביוב לחצר. המינוי הכללי לעבודה, שקיבל התובע, אינו מעניק לו סמכות לעשות דין לעצמו ולעקור את הביוב ללא רשות מעסיקו, והיה עליו להתייעץ עימו. כך גם בנוגע לעובדו של התובע, נהג הטרקטור. לכן הנתבעים רשאים לקזז את נזקיהם מהתשלום לקבלן על ביצוע העבודה, בגובה הסכום שהיה עולה לקבלן לתקן בעצמו את הנזק. 2498 תיק מספר 2019 ביוני 19 , ניתן ביום ט"ז סיוון תשע"ט פורסם באתר 'איגוד בתי הדין': https://www.bateidin.org/?p=1402 שבירת שִׁמשה בְּכניסה דרך החלון בית הדין לממונות, קריית ארבע-חברון הרב דב ליאור, דיין יחיד עובדות ראובן, תלמיד במוסד חינוכי, נתבע על ידי המוסד על שבירה של שמשת זכוכית בעת קפיצתו לכיתה דרך החלון. בנחיתתו מהקפיצה שבר את השמשה שהניחו עובדי המוסד במָּקום קודם לכן. ראובן טען 2 5

כי שימש כשליח להביא בגדים שאינם שלו, ושנלקחו מחבורת תלמידים על ידי קבוצה אחרת של תלמידים והונחו בכיתה זו. נוסף על כך טען כי לא יכול היה לדעת שהונחה שמשת זכוכית על הרצפה בכיתה, ולהימנע משבירתה, ולכן נחשב אנוס. נפסק יסוד ידוע הוא כי 'אדם מוּעָד לעולם בין אונס – שוגג ובין מזיד' (בבא קמא כו ע"א). באותו מקום נכתב כי אין הבדל בחיוב בין שוגג ובין עשייה מרצון. הראשונים נחלקו באשר לְמה נכלל תחת המושג 'אונס'. לדעת הרמב"ם (הלכות חובל פ"י), כפי שהבין אותו המגיד משנה, ולדעת השו"ע (חו"מ שעח ס' א), כפי שהבין אותו הש"ך – אין הבדל בין האונסים, פרט למקרה שקדמה לאונס פשיעה מצד הניזוק שאז המזיק פטוּר. התוספות (בבא קמא כז ד"ה "שמואל אמר"), ובעקבותיהם הרמ"א (חו"מ שעח ס' א) – מבחינים בין שני סוגי אונס: (א) אונס שמקביל לגנַבה משומרים – פטור; (ב) אונס שהוא מֵעֵין אבַדה – חייב, מפני שקרוב פשיעה. במקרה שלנו, לפי שיטת הרמב"ם פשוט שראובן חייב, שהרי לאונס לא קָדְמָה פשיעה של המוסד החינוכי. אולם גם לפי שיטת הרמ"א והתוספות נראה שיש לחייב את ראובן, שכּן נהג באופן פושע – נכנס בדרך החלון שהיא דרך אלימה להיכנס לחדר, וכל אדם סביר אמור להעלות על דעתו שכּניסה כזו תגרום לנזק. כמו כן, על פי השו"ע (חו"מ תיב ס' א) והסמ"ע (שָׁם אות ב), בכל מקום שיש רשות לניזוק להניח חפץ, אין פטור למזיק מגרימת הנזק. לפי השו"ע עושה אדם דין לעצמו במקום הפסֵד – (חו"מ ד ס' א) אדם עושה דין לעצמו אפילו שלא במקום הפסֵד, ויכול גם להכות את מי שמוֹנע ממנו לקחת חפץ השייך לו. הנתיבות משפט (שָׁם קא א) כותב כי רק כאשר ההמְתנה תגרום הפסד מותר לעשות דין לעצמו, אך לא כאשר אין הפסד בהמְתנה. במקרה שלנו, לא נראה שהיה נגרם הפסד בהמתנה, שכּן כנראה שהתלמידים היו מחזירים לראובן את הבגדים יום למחרת, לכן אין לפטור אותו מצד 'עביד איניש דינא לנפשיא'. השו"ע (חו"מ שליח לבעל חוב כאשר חב לאחרים – קה) פוסק כי אי אפשר לאדם להיות שליח לבעל חוב כאשר הוא חב לאחרים. לכאורה גם במקרה הזה אין סמכות לראובן להביא את הבגדים עבור חבריו, אלא שהמקרה שלנו שונה: (א) מדובר בחפץ מבורר שאין עליו תביעות אחרות, ולכן ראובן איננו חב לאף אחד. (ב) בשו"ע מדובר כאשר נעברֶת עבירה ולכן השליחות לא מועילה, אבל במקרה שלנו לא נעברה עבירה לפני הפריצה לכיתה. הרמ"א פוסק נזק כתוצאה ממשחק של בחורים – (חו"מ שעח ס' ט) שכאשר נגרם נזק במשחק של בחורים זה עם זה, כמו בשמחת חתן וכלה, ובשאר המשחקים שרגילים הבחורים לשחק בדרך שמחה – פטורים מההיזק. במקרה שלנו, מדובר על נזק שנגרם למוסד, ולכן לא שייך כאן הפטור האמור שנוגע רק למקרה שבו הנזק נגרם לבחורים עצמם. סיכום ראובן חייב לשלם למוסד את דמי ההיזק של השמשה שנשברה. אין לפטור את ראובן מתשלום מצד אונס כיוון שגם אנוס חייב בהיזק כאשר השמשה הונחה במקום שהיה מותר לניזוק להניחהּ. אין לפוטרו גם מצד עשיית דין עצמית כיוון שהמְתנה לא הייתה גורמת הפסד. לראובן גם לא עומד הפטור של נזק כתוצאה ממשחק בחורים מפני שזה פטור שניתן רק כאשר הצדדים הניזוקים הם הבחורים, ולא המוסד. פורסם בדבר חברון א, חושן משפט, סימן קז, עמ' 238-236 שניים שהזיקו אופנוע שחסם את הדרך בית הדין הרבני האזורי, תל אביב הרב צבי יהודה בן יעקב, דיין יחיד עובדות אופנועו של התובע חסם את רכבו החונה של הנתבע. בעל הרכב ביקש להרים את האופנוע ולהזיזו במקצת. כיוון שהאופנוע היה כבד עבורו, הוא ביקש מעוֹבֵר אֹרַח שיסייע בעדו. שניהם הרימו את האופנוע, והוא נשמט מידם, נפל לכביש וניזוק. עובר האורח הלך לדרכו ואינו מוכר. בעל האופנוע תובע את בעל הרכב שיפצה אותו על הנזק שנגרם לאופנוע. נפסק נאמר בגמרא (בבא קמא יז ב; כו מפיל חפץ כמזיק – ב) ונפסק בשו"ע (חו"מ שפו ד) כי הזורק כלי מראש הגג חייב, שכּן משעה שזרק נחשב כשבור (ואם בא שני ושוברו אינו חייב, שכּן נחשב כאילו שבר כלי שבור). המקרה דנן, שבּו הנתבע ועובר האורח הרימו את האופנוע והוא נפל מידם, דומה לאדם המזיק שזרק כלי באופן שיגרום לשבירתו. אף שלא זרקו את האופנוע אלא נשמט מידם, נראה שיש בכך פשיעה, שכּן לא היה עליהם להרימו. אף אם נגדיר את נפילת 3 6

האופנוע כאונס, הרי אדם המזיק חייב אף באונס (בבא קמא כו ב). המשנה קובעת כי התקלות בחפץ ברשות הרבים – "המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור", והגמרא (בבא קמא כז ב) שָׁם דנה בשאלה מתי חל הפטור. בין השאר מבואר כי מדובר במצב שאדם חוסם את רשות הרבים בחביות, ולכן השוברן לצורך מַעֲבָר פטור. הדבר דומה למקרה שלנו, שהתובע חסם את חנייתו של חברו, ולכן הנתבע פטור משבירת האופנוע שהזיז לצורך מעבר מכוניתו. הגמרא (בבא קמא כח עביד איניש דינא לנפשיה – א) מביאה מחלוקת בין רב יהודה ורב נחמן אם מותר לאדם לעשות דין לעצמו רק כאשר צפוי לו הפסד, או גם כאשר לא צפוי הפסד. להלכה נפסק כרב נחמן כי מי שמילא חצר חבירו בכדים בלא רשות, מותר לבעל הבית לסלקם ולעשות דין לעצמו גם אם יישברו על ידי כך. הטור הבהיר כי מדובר במצב שאדם מילא את כל החצר בכדים באופן שלא ניתן לעבור בה (חו"מ תיב ג). בדברי הרמב"ם (נזקי ממון יג ו) נראה שפטור דווקא אם נתקל בה בדרך הילוכו, אבל אם שברהּ 'בידיים', כלומר בכוונה תחילה, חייב. הנימוקי יוסף (בבא קמא יב ב, מעמודי הרי"ף) פוסק כי כאשר החוסם ממלא את רוחב החצר בכדים, באופן שאין אפשרות לעבור, מותר לשבור בידיים, אך כאשר יש אפשרות לעבור, אסור לשבור כלל. לדבריו, כך הוא לא רק ברשות בעל הבית אלא גם ברשות הרבים. הדבר דומה למקרה שלנו שהאופנוע חסם את החניה באופן שלא ניתן לעבור, ולכן מאחר שנשבר תוך כדי ניסיון להזיזו נראה שהנתבע ועובר האורח פטורים. עיקרון זה נלמד גם בעטה מהלכת ברבוצה – מדברי התוספות (בבא קמא כז ב ד"ה "ה"ג אמאי"). הַמַּקְשִׁים על המשנה (בבא קמא כד ב): 'שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת, ובעטה מהלכת ברבוצה פטורה, רבוצה במהלכת חייבת". התוספות מסבירים את הסיבה לכך שהמהלכת פטורה מנזק ואילו הרבוצה חייבת, על יסוד העיקרון האמור – הפרה הרובצת חוסמת את דרך הליכתה של הפרה המהלכת, ולכן יכולה המהלכת להזיק את הרבוצה בבעיטה. מדברי התוספות עולה כי ניתן להזיק גם בידיים, שלא כפי שפסק הרמב"ם. מכאן שישנהּ לכאורה מחלוקת ראשונים אם במקרה של שבירה בידיים לצורך הסרַת מחסום מהדרך, השובר פטור אם לאו. הפני יהושע (בבא קמא כח נשבר כדרך הליכתו – א ד"ה "בא"ד שאדם") הסביר את המחלוקת בין הראשונים באופן שכולם מודים שאם מְשַׁבֵּר את החפצים בהליכתו כדרכו מפני שאינו רוצה להתאמץ, פטור. אולם אם מְשַׁבֵּר בכוונה בידיים, חייב. לדבריו, חכמים נתנו רשות לשבור כדי למְנוֹע טרחה ומאמץ, אך לא כאשר השבירה מכוונת. האור שמח (על בבא קמא כח א ד"ה "ת"ש") לא חילק בין מקרים אלה, וקבע שלשיטת הרמב"ם פטור דווקא כשמשבר דרך הילוכו, אבל במשבר בכוונה חייב. במקרה שלנו, מצד אחד הזזַת האופנוע ודאי לא נחשבת כדרך הילוכו, ומצד אחר לא נתכוון לשבור ולהזיק אלא נפל מידו. לכן נראה שהוא פטור כי אינו מעלה על דעתו שישבור את הכדים על ידי כניסתו ויציאתו, והחיוב הוא רק אם נכנס ויוצא ורואה שישבור הכדים, שכּן זה נחשב כמשבר בידיים בכוונה. לעומתו הבית אפרים סובר כי דעת הרמב"ם היא שעל כל פנים אם שברו בידיים חייב. מכאן שיש מחלוקת אחרונים בהבנַת דעת הרמב"ם אם המזיק לחפצים החוסמים חייב בכל מקרה ששברם בידיים, או שרק אם היתה כוונה לשבור. הסמ"ע (על שו"ע, חסם את הדרך באופן הֶרְמֶטִי – חו"מ תיב ב ס"ק ג) הבהיר כי יש לחלֵֵּק בין מקרה שבו החוסם מילא את כל הדרך באופן שלא ניתן לעבור, שבמקרה זה אם שברו בידיים פטור, ובין מקרה שבו החוסם מילא את הדרך באופן שניתן לדלג מעל המחסום ברגליו או לעבור מן הצד, שאז אם שברם בכוונה חייב. במקרה המדובר לא הייתה אפשרות אחרת מלבד הזזַת האופנוע. על פי החוק, גם אם רֶכֶב חוסם מנהג המדינה – חניה פרטית, אסור לבעל החניה להזיז את הרכב, אלא עליו לקרוא לרשויות החוק, ודאי בחסימת חניה במקום ציבורי. החוק גם קובע כי כל נזק שייגרם לרכב יוּשַׁת על בעל החניה. החוק מתייחס לפגיעה על ידי הרכב של היוצא מהחניה, אולם בהזזַת הרכב בידיים נראה שלא שייך בזה מנהג המדינה. נראה שישנם צדדים רבים לפטור שניים שהזיקו – את בעל הרכב, אולם גם אם נקבל את ההסבר ברמב"ם שמזיק בידיים חייב, ונראה את בעל הרכב כמי שהזיק בידיים, נחלקו חכמים מה הדין במקרה של שניים שהזיקו ולא ניתן לגבות מאחד המזיקים, אם משום שברח או משום שאינו יכול לשלם, אם השני חייב לשלם את מלוא הסכום, או רק מחצית ממנו (בבא קמא יג א). פסק הדין דן בהרחבה בסוגיה זו – האם אנו רואים בכל אחד מהמזיקים כאחראי לנזק כולו, או עָרֵב לחברו לשלם את חובו, או שמא הנזק מתחלק בין שניהם ואין אחד אחראי למחצית הנזק של חברו. בסיכום דיון בראשונים ואחרונים הוא מביא את פסק השו"ע (חו"מ תי לז) שהציג את שתי הדעות: "יש מי שאומר הוא הדין לשניים שהזיקו ושניהם בני חיובא, אלא שהאחד ברח או שאין לו במה לשלם, משתלם מהאחר עד שיעור מה שהיה הוא חייב על נזק זה אילו עשאו לבדו, ויש חולקין, דכיון דחבירו מדינא בר תשלומין אלא שאין לו מה לשלם, למה יפרע זה בשבילו. ולפי זה שור שדחף בהמה לבור, האידנא אינו משלם אלא ג חלקים, אף 7

על פי שהשור פטור אף מהרביע, שהרי אין דנין דיני קנסות, אין בעל הבור משלם אותו בשבילו". הדיין סובר כי השו"ע פסק כדעה השנייה שאותה פירט והִדגים, וכמו כן זו גם דעת הטור. אף הש"ך (שׁם ס"ק ד) והים של שלמה (בבא קמא ה מ) פסקו כדעה זו שפטור מלשלם את מלוא הנזק. סיכום האופנוע חסם את הרכב באופן שלא ניתן היה לעבור בלי להזיזו, ולכן מותר היה לבעל הרכב לעשות דין לעצמו ולהזיז את האופנוע מדרכּו. כיוון שלא התכוון לשבור, הרי לדעת רוב הדעות הוא ועובר האֹרח פטורים מתשלום על הנזק שנגרם לאופנוע. על פי הבנה אחת בדברי הרמב"ם כיוון שהזיק בידיים חייב, אולם נראה שאין לפסוֹק כך בשל נימוקים לפטור – הנתבע לא התכוון להזיק, החסימה הייתה שלא כדין, ואין מנהג המדינה המחייב להזמין את הרשויות חל במקרה זה. פורסם במשפטיך ליעקב, כרך יא סימן לג הריסת מבנה בלתי חוקי על ידי השכנים בית הדין לממונות, קריית ארבע-חברון הרב דב ליאור, דיין יחיד עובדות ראובן (התובע) קיבל אישור מהעירייה לבנות סככת בד מתקפלת בצמוד לחנותו בשטח בית משותף. הוא חרג מהרישיון ובנה סככה מברזל. שכניו (הנתבעים) הרסו את המבנה באישון לילה. התובע טוען כי נגרם לו נזק מהריסת המבנה, וכן הפסד של חומרי הבניין שמהם בנה את המבנה. מנגד, הנתבעים טוענים כי החנות מצויה בבניין מגורים, ועל כן תוספת הבנייה שנועדה לאחסן ארגזים ריקים עם פסולת תיצור בית גידול לעכברים וחתולים. נוסף על כך הרישיון ניתן לסככת בד בלבד, וסככת הברזל שבנה התובע בשטח הבית המשותף ששייך לכלל הדיירים, פוגעת באיכות הסביבה ויופייה. הם ציינו כי הֶרֶס המבנה נעשה לאחר שהם שוחחו עם התובע, והלה סירב להסיר את המִּפגע. נפסק אדם רשאי לעשות דין 'עבד איניש דינא לנפשיה' – לעצמו במקום שיכול לברר שהצדק איתו (רא"ש, בבא קמא פ"ג אות ג). נראה כי כלל זה חל על המקרה דנן. ראובן פעל בניגוד לרישיון העירייה ובניגוד להרשאת הדיירים, והנתבעים הרסו את הסככה רק לאחר שניסו לשוחח עימו. בגמרא (בבא קמא עשיית דין עצמית המזיקה לשני – כח ע"א) מסופר כי שור שעלה על גבי חברו להורגו ובא בעל השור התחתון להציל את שורו ומשכו והשור העליון נחבט ומת, בעל השור התחתון פטור מלשלם לבעל השור המת. אך אם בעל השור התחתון דחף את השור העליון והשור מת – חייב לשלם. משמע מכאן, שאם בעל השור התחתון ימשוך את השור התחתון והשור העליון ימות, הוא פטור אף שבעל השור העליון לא יודע ששורו מזיק. בענייננו, התובע ידע שהוא פולש לרשות המרחב המשותף, ולכן קל וחומר שהנתבעים פטורים מלשלם בגין הנזק. בחזו"א (בבא קמא ס' ד, אות ק פגיעה מינימלית – ג, בשם התוספות) מוסבר כי יש לנסות ככל האפשר להימנע מנזק אם לא מדובר בטִרחה גדולה. כלומר, אם מדובר בטרחה קטנה היה עדיף לְפָרֵק את הסככה ולא לשבור אותה. לעומת זאת בהגהות אשרי (בבא קמא ס' ד, אות ק ג) כתוב כי אדם שחברו מילא את חצרו בחביות יכול לפלֵּס את דרכו אף אם הדבר כרוך בשבירת החביות כל עוד יש טורח כלשהו לסדרן זו על זו. מכאן שאין חובה לטרוח לצורך מניעת נזק. החוות יאיר (סי' קסה) מיישב את המחלוקת ביניהם ומבהיר כי רק במקרה שהפולש לא ידע שנהג שלא כדין, אסור להזיקו ויש לטרוח כדי להימנע מכך. בענייננו, בעל הסככה ידע שפלש לא כדין לרשות בעלי החצר, שכּן נתבקש על ידי שכניו לפרֵק את הסככה. לכן היה מותר להם לעשות דין עצמי באופן כזה, אף שמזיק לתובע. סיכום הנתבעים היו רשאים להסיר את הסככה שפלשה לשטח המשותף של הבניין. הם אינם חייבים בתשלומי הנזק שנגרם לתובע בגין פירוק הסככה, שכּן הם הִתְרוּ בתובע והוא ידע שפולש לרשותם. פורסם בדבר חברון א, חושן משפט, סימן צח, עמ' 226-225 4 8

נזק שנגרם על ידי ועד בית בית הדין לממונות, נווה נוף ירושלים הרב יעקב ורהפטיג, אב"ד הרב צבי ליפשיץ, דיין הרב יגאל צפירה, דיין עובדות ועד הבית (להלן גם: 'הוועד') פרסם מודעה ובה נכתב כי אין להשאיר חפצים אישיים באזור הרכוש המשותף, וככל שחפצים אלו לא יפונו בתוך זמן מסוים, הוועד ישליכם לאשפה. המודעה פורסמה במקום בולט, וניתן זמן מספיק לפינוי החפצים. בזמן הפינוי ניגשו חלק מהדיירים לוועד בבקשה שחפציהם לא יושלכו. הוועד כיבד את בקשתם והשליך את שאר החפצים לפח. אחד הדיירים ביקש שהוועד יפצה אותו בגין המזגן שלו שנזרק, והודיע כי יעכב את תשלום ועד הבית עד שיקבל את הפיצוי. נפסק – על פי שו"ע (חו"מ סי' קסא ס"ה) סמכות ועד הבית אין דרך בני האדם להניח חפצים בשטח מַעֲבָר, ולכן להחלטה של דייר הבניין בעניין זה אין צורך ברוב (אפילו דייר אחד יכול לדרוש זאת). אולם בשטחים משותפים בבניין שאינם שטחי מעבָר, אין מנהג רוֹוֵחַ לאסור או להתיר הנחת חפצים אישיים, ועל כן יש צורך בהחלטת הרוב לקבוע שהדבר אסור. במקרה זה, הדיירים קיבלו על עצמם את החלטות הוועד, והחלטתו נחשבת כהחלטַת הציבור עצמו. נוסף על כך הדבר פורסם מבעוד מועד ולא התעוררה כלפיו התנגדות, מה שמעיד על הסכמת הדיירים. – נפסק כי אדם המשאיר 'עביד איניש דינא לנפשיה' את חפציו בדירתו של חבירו, אם חבירו הודיע לו מבעוד מועד שהוא מתבקש לפנותם והלה לא פינה, רשאי בעל הבית להשליכם החוצה ופטור מנזקיהם (שו"ע, סי' שי"ט סעי' א'). הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ו' הלכה ה') פוסק שאמנם ניתן להוציא את החפצים אך אסור לשבור אותם. במקרה דנן, השלכה לאשפה לכאורה שווה לשבירה. בשו"ת חוות יאיר (שאלה קסה') דן בשאלה האם לאחר שבעל הבית הודיע, מותר לו להשליך החוצה גם בידיעה 9 סילוק חפצים מִשֶּׁטַח משותף שהדבר יגרום לאובדן החפצים. נראה כי מסקנתו היא שאם בעל הבית מודיע מראש כראוי אזי הדבר מותר והוא פטור מתשלום בגין נזקים: "שאף בכהאי גוונא פטור". לכן בנדון דידן מכיוון שהודיעו לדיירים על פינוי החפצים לאשפה מבעוד מועד, פטורים מלשלם על הנזקים. - בשו"ת חתם פינוי חפצים של חלק מהדיירים סופר (חו"מ, סי' א' ד"ה "אך") הביא את דברי כנסת הגדולה (סי' יג' סעי' מג') "לא מהני רוב הבא מתוך כולו אלא בדבר שיד כולם שווה בו, אבל אם יסכימו כולם על אחד מהם לגרוע כוחו נעשו כולם נוגעים בדבר". כלומר, החלטה מעין זו שהתקבלה על ידי הועד תקפה רק אם היא שווה כלפי כל הדיירים. במקרה שלנו פונו רק חפציהם של חלק מהדיירים ולא של כולם. בית הדין בירר את הפרטים מול וועד הבית והתברר כי מטרתם בפרסום הייתה לוודא אילו הם החפצים ללא בעלים, ולזרוק רק אותם. אולם מטרה זו לא הייתה ברורה מהמודעה, ומכאן שלא היו צריכים לפנות חפצים של חלק מהדיירים בלבד ולהותיר חפצים של אחרים. - מבואר בשו"ע (חו"מ אחריות אישית על וועד הבית סי' קע"ו סעי' ח'), שאם וועד הבית מתחלף, כל אחד בתורו נחשב כשומר שכר. אך אם וועד הבית מטפל בקביעות בהתנדבות בענייני הבניין נחשב שומר חינם. במקרה שלנו נציגי הועד קבועים. יש לדון מה מהות פעולת ההיזק, האם מדובר בהלכות שומרים, דהיינו חברי ועד הבית לא עמדו באחריות לדאוג לחפצי הדיירים המונחים בשטח המשותף, או שמא הם חייבים מדיני נזיקין - כלומר שממש ביצעו את הנזק. אם יקבע שמדובר במזיק בידיים, הרי שכיוון שהייתה הפליה בין החפצים החורגת מסמכותו של וועד הבית, יהיה ניתן לחייב באופן אישי את מי שגרם לנזק. לאחר ברור מול בית הדין, נקבע שלא הייתה כאן כוונת הפליה שאינה בסמכות וועד הבית, אלא טעות בשקול הדעת. מנוסח המודעה לא נשמע שאפשר לבקש להשאיר החפצים, ועל כן הדבר יוגדר כפשיעה ואין אחריות אישית על כל אחד מחברי ועד הבית. - נאמר בגמרא (בבא קמא דף נ"ה פינוי ע"י הפועל ע"ב): "השוכר עדי שקר להעיד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דאין שליח לדבר עבירה, והעדים חייבים לשלם ואם אינם משלמים מחויב השולח בדיני שמים". כלומר אין שליח לדבר עבירה אלא האחריות היא על העושה. למרות זאת אין מקום 5

לחייב את המנקה על הפינוי, כיון שלא ידע שעושה עבירה ואינו בקי בענייני הבניין. הוא הסתמך על המודעה וכנראה חשב שזה רצון כולם. סיכום לוועד הבית יש סמכות לזרוק חפצים המוטלים בשטח המשותף, אם מודיעים על כך מראש. במקרה שלנו שגה ועד הבית בכך שהפלו בין החפצים של הדיירים השונים, וכן בניסוח מטרת המודעה. לאחר הערכת הנזק ע"י קבלת הצעת מחיר למזגן משומש בסדר גודל דומה לזה שנזרק ע"י המנקה, נפסק שיש לשלם לתובע חצי מערך המזגן ובמקביל על התובע לשלם את חובותיו לועד הבית. פורסם באתר דין תורה: https://www.dintora.org/article/110 אופניים שחנו ברחבת בניין משותף בית דין מאורות המשפט הרב אבישי נתן מייטליס, דיין יחיד עובדות לקראת חג הפסח הוציא מְנהל ועד הבניין (להלן גם: 'הוועד') הודעה רשמית שלפיה על כל הדיירים מוטלת האחריות לְפנות את החפצים שלהם משטח הבניין המשותף, ולאחסנם במרחבים הפרטיים. בחלוף הזמן הנקוב, ביקש מְנהל הוועד מאחד הדיירים שיחתוך את כבלי זוג האופניים שנותר בשטח המשותף, וישליכם לאשפה, וכך עשה הדייר. בעל האופניים (התובע) פנה לדייר המדובר וטען כי עליו לשלם לו עבור זוג האופניים שזרק. הדייר השיב כי עשה זאת לפי בקשת מְנהל הוועד ומתוך הבנה שהפעולה נעשית כדין. מנהל ועד הבניין (הנתבע) דחה את דרישת בעל האופניים לתשלום עבורם, בטענה שהלה לא פינה את זוג אופניו מהשטח הציבורי לשטחו הפרטי במועד הנקוב במודעה. נפסק – בגמרא (ב"מ קא) השארַת חפצים תוך הטעיה מדובר על אדם שביקש לאחסן חביות יין אצל אישה, וכדי שתסכים קידש אותה ואחר כך גירש אותה. האישה הוציאה אתחביותהיין מביתה על ידי סבּלים, ושילמה את שכרם מתוך היין עצמו. ממקרה זה הסיקו הראשונים כי אין תוקף לשכירות המבוססת על טעות, שכּן אלמלא הטעות לא הייתה האישה מאפשרת להניח בביתה את חביות היין, ולכן היא רשאית להוציאן לרשות הרבים. הרמב"ם (הלכות שכירות פ"ז ה"ז) הרחיב דין זה גם על הכנסַת חפצים לרשות חברו ללא נטילת רשות מבעלי המקום, וכך פסק השו"ע (חו"מ סי' שיט ס"א). – הרא"ש (בב"מ פ"ח השאלַת חפצים ללא רשות סי' כו) חולק על הרמב"ם ועל השו"ע, וסבור שאם החפצים מונחים ברשות היחיד מכוח הטעיית בעל המקום, בעל המקום אכן יכול למכור חלק מהחפצים כדי לשכור פועלים שיוֹציאוּם. אולם לשיטתו אין להרחיב את הדין גם למקרה של השארה שלא ברשות. אם החפצים הושארו ברשות היחיד שלא ברשות אך ללא הטעיה, בעל המקום אינו יכול לסלקם, ומעמד החפצים הוא כאבֵדה ברשותו. כל דייר מחויב לנהוג על פי הנהוג והמוסכם בשטח הבניין המשותף. מרגע שהוחלט על ידי ועד הבניין על ניקיון המרחב המשותף, הכנסַת חפצים או השארתָם שלא במקום היא ללא רשות. מכאן שעל פי שיטת הרמב"ם הותרַת האופניים בשטח ללא רשות מאפשרת את הוצאתָם, בעוד שלדעת הטור והרא"ש כיוון שלא מדובר בהשארתָם תוך הטעיה, דינם כאבֵדה ואסור להשליכם. – הראשונים עשיית דין עצמית בהוצאַת האופניים ביארו מה מותר לבעל המקום לעשות בחפצים המצויים ברשותו ללא רשות. הרמב"ם (הלכות שכירות, שם) וכן השו"ע (שם), פסקו כי ניתן למכור חלק מהחביות כדי לשלם לפועלים שהוציאו אותן לרשות הרבים, ומידת חסידוּת היא להודיע לבית הדין על החפצים הנמצאים אצלו כדי שבית הדין ישיב את האבֵדה לבעלים. הרא"ש סבור כי הודעה לבעלים היא חובה, ולא רק מידת חסידות. לדברי הרמ"א (על פי הטור והרא"ש) יש להודיע תחילה לבעל החפצים על הפינוי, ואם נאנסו (למשל, החפצים נפגעו, נלקחו או נגנבו) – בעל המקום פטור. נחלקו הפוסקים בהבנַת השיטות: הבית יוסף סבור כי בעוד שלפי הרא"ש (ב"מ ח סי' כו) אם לא הודיע לבעלים תחילה שמוציא מרשותו את החפצים – יהיה חייב על חפצים אלו, הרי לפי הרמב"ם והשו"ע הודעה לבעלים היא מידת חסידות אך לא מחויבת על פי הדין. רבי יהושע פלק, בעל הפרישׁה (בסי' שיט ס"א), אינו סבור כי מדובר במחלוקת בין הראשונים, אלא בהבדל בין מצבים שונים. כאשר בעל המקום חושש מפני בעל החפצים שכבר רימה אותו, והוא מבקש להימנע מלהתעמת עימו שוב – אין הוא צריך להודיעו תחילה על פינוי חפציו, כדי שלא ימנע ממנו לעשות זאת. אולם לאחר פינוי החפצים, הוא מחויב להודיעו כדי 10 6

למנוע נזק נוסף. הסמ"ע (רבי יהושע פלק, בסי' שיט ס"א סק"ב) הוסיף כי לפני הוצאַת החפצים לרשות הרבים עליו להודיע לבית הדין שיצניעו את החפצים במקום אחר, ואם לא יעשה כן יודיע לבעל החפצים עצמם לאחר הפינוי. אם לא הודיע כְּלל יהיה חייב להשיב לבעל החפצים את שוויים. הט"ז סובר כי כל עוד בעל המקום אינו זקוק למקום באופן מיידי ודחוף (כגון מקלט מפני טילים) הוא אינו יכול לְפַנות את החפצים בלי להודיע לבעל החפץ, ואם הוציאם הוא חייב בממון לבעל החפץ. על פי דעת הבית יוסף, במקרה דנן לא היה צורך להודיע על הפינוי מראש מכוח הדין אלא רק ממידת חסידות, וזאת לפי הרמב"ם והשו"ע. אך לפי הרא"ש והרמ"א יש להודיע מראש לבעל האופניים על פינוי הרחבה. על פי הפרישׁה והט"ז, הזורק יהיה פטור שכּן ניתנו התראה והודעה סבירה מראש לכל הדיירים. עם זה במקרה דנן אומנם אין אפשרות למכור חלק מהחפצים ולשכור תמורתם מקום, אך הוועד יכול היה במידת האפשר לאחסן את האופניים במקום שלא יפריע לדיירים, ולא להסב נזק גדול לבעל האופניים, או למכור אותם ולהשיב לו את התמורה. אף על פי כן לא היה חיוב כי הם הודיעו לו ופעלו מכוח סמכותם. – הסמ"ע (רבי יהושע פלק, לא מדובר בשכירות חו"מ סי' שיט ס"א סק"א), הביא את שיטת רבנו ירוחם שלפיו בניין משותף אינו מיועד להשכרה, ואין לְצַפּוֹת שהדיירים יתירו את השארַת האופניים ברחבה תמורת תשלום שכירות על המקום. מכאן שלוועד ישנהּ סמכות לְפַנות את האופניים שהושארו במקום שאינו ניתן להשכרה. – לוּ יצויר שוועד הבניין הורה שליח לדבר עבירה לדייר לסלֵּק את האופניים שלא כדין, כגון שלא עמד בחיובו להתריע מראש על הסילוק, מי מחויב בנזק? האם מי שזרקו בפועל (השליח) או המְּשַׁלֵּח, דהיינו ועד הבניין שהורה על הזריקה? הרמ"א (חו"מ סי' קפב ס"א) סובר שאם מדובר בשליח שאינו בן חיוב כמו חירש, שוטה או קטן, אזי המשלח חייב בעבירה. הש"ך (חו"מ סי' קפב סק"א) חולק וסובר שהשליח לעולם יהיה החייב, שכּן אין שליחות לדבר עבירה. הנתיבות מאיר (חו"מ סי' קפב סק"א) כתב שאם השולח הטעה את השליח אז המשלח חייב. מכאן שאם הוועד הטעה את השליח ונתן לו להבין כי האופניים הופקרו על ידי הבעלים, הוא יהיה חייב לשלם לתובע את שווי האופניים על פי שוויים בעת זריקתם. אם לא הייתה הטעיה, מוטלת אחריות על הזורק לברר אם ניתנה התראה כדין טרם זריקת האופניים. סיכום ועד הבניין פועל מכוח סמכות הדיירים, ועליו להודיעם על הדרישה לפינוי החפצים לרבּוֹת הודעה לדייר שאינו נמצא באזור. באם לא פונו החפצים כנדרש, מוטב שוועד הבניין יְפנה אותם למקום שלא יפריעו לדיירים, אך גם אם הושלכו, הוועד פטור אם הודיע מראש כדין. אם הפינוי נעשה ללא התראה והודעה מוקדמת, כאשר אין דחיפות לפינוי ומדובר בדייר בבניין, או אם הוועד הטעה את משליך האופניים, הוועד יהיה חייב לבעל האופניים בתשלום נזקיו. אם הוועד לא הטעה את הדייר שפינה את האופניים והם פונו שלא כדין, הדייר שפינה הוא שיהיה חייב לבעל האופניים את נזקיו. 1767 תיק מספר ניתן ביום ח' אייר תשע"ז פורסם באתר 'ישיבה': https://www.yeshiva.org.il/midrash/34375 ובאתר 'פסקים': https://www.psakim.org/Psakim/File/1767 11

Made with Digipage

RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==