אפשר להציל את החפץ באופן אחר, ושבעל החפץ עומד מול הגזלן כשהחפץ בידו. אם מדובר בנטילת משכון על ידי מלווה, הרא"ש סבור שגם רב נחמן לא היה מתיר למלווה למשכֵּן על דעת עצמו כיוון שבכך יעבור על הלאו "לא תבוא אל ביתו לעבוֹט עבוֹטוֹ". כך גם נפסק בשו"ע (חו"מ צז). לעומת זאת הרמ"א הוסיף (ס' יב, שם) שאם כבר עבר ומִשכן, אין צריך להחזיר את המשכון. במקרה שלנו, גם אם נדון את הערֵב כמלווה שעשה דין עצמי ומִשכן את גלגלי הנתבע, הרי לכאורה לפי הרמ"א מה שעשה עשוי והוא אינו צריך להחזיר את הגלגלים. אולם נראה כי במקרה שלנו מדובר ב'אילוץ' העָרֵב את הנתבע לשלם, ולא במשכון בצורת 'גביית ממון'. המהרי"ק (סי' קסא) כתב שבחוב לא חלים הדינים הרגילים של 'עביד איניש דינא לנפשיה', ומותר לאלץ את החייב להשיב באמצעים שונים. מכאן שלקיחת הגלגלים אינה מהווה משכון לתשלום החוב, אלא רק אילוץ הנתבע לשלם, והחוב עדיין עומד. לטענת הנתבע הוא הוציא הוצאות גרמא בנזיקין – בעקבות לקיחת הגלגלים על ידי הערב (התובע), ולכן הלה חייב לו פיצוי בגין הוצאות אלה וימי העבודה שהפסיד. נראה כי מדובר בגרמא בנזיקין שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים. יתרה מזו הנזקים לא היו חייבים להתממש אילו הנתבע לא היה מוציא הוצאות, ובמקום זאת פונה אל העָרֵב ומדבר עימו. לכאורה אפשר היה לומר כי היות שהתובע גרם היזק לנתבע, והנתבע חייב כסף לתובע כתוצאה מהערבות, יש כאן מין 'תפיסה' של הגלגלים על ידי התובע לטובת תשלום החוב. ניתן לקזז מתפיסה זו את החוב, וכך לפטור את החייב מחובו. אולם הש"ך (חו"מ סי' כח) פסק כי תפיסה אינה תְּקֵפָה בגרמא בנזיקין שכּן במקום שבו גם בית דין לא היה יכול להוציא את הגלגלים, כך גם לתובע אסור. במקרה שלנו, נראה שלא מדובר בגרמא בנזיקין מפני שכדי שהפעולה תיחשב כ'גרמא' היא צריכה בעצמה לגרום לנזק. בענייננו, הנתבע יכול היה למנוע את הנזק אם היה פונה אל העָרֵב ומבקש שיחזיר לו את הגלגלים ומפייסו, ואילו הוא בחר להזמין גלגלים חדשים ולבטל ימי עבודה. לפיכך נראה שמדובר בהיזק עצמי. בהערת אגב ייאמר שגם אם נפסוק כי מדובר בגרמא בנזיקין שלכאורה חייב בדיני שמיים, ייתכן שגם בדיני שמיים לא חייב, שכּן לא ביקש לגרום לנתבע נזק והיה בטוח שלא ייגרם לו בכך נזק. הרב חיים הרצברג (דעת רוב): לדעת רב נחמן (בבא עבד איניש דינא לנפשיה – קמא כז ע"ב) עשיית דין עצמית בהצלַת טורח מותרת רק כאשר מדובר בגֶזֶל, או כשרואה את הַחֵפֶץ שלו בידי האחר. בעניין משכון חוב אין רשות לעשות דין עצמי גם לפי רב נחמן (ב"מ קיג) ואפשר למשכֵּן רק בבית דין. השו"ע הגדיל לפסוק כי מי שממשכן שלא לפני בית דין לוקה. גם לפי שיטת המהרי"ק בשורש קסא שאפשר לעשות דינא לנפשיה, מדובר רק כאשר אין אפשרות אחרת, כמו כשאדם מכה אותו והבירור היחידי שאפשר לעשות הוא בדין עצמי, אבל לא כאשר יש אפשרות לברר את הדין כמו במקרה שלנו. אסור למלווה למשכֵּן את הלווה אלא גֶּזֶל משכון – בבית דין (רמב"ם, הלכות מלווה ולווה פ"ג). לקיחת משכון שלא כדין כוללת שני לאווין: א. "לא תגזול" – כאשר לוקח ממנו דבר כמשכון שלא מתוך ביתו, ונקרא 'ממשכֵּן מבחוץ' (רמב"ם, הלכות גזֵלה ואבֵדה פ"ג טז). ב. לאו של "לא תבוא אל ביתו" – במקרה שהמלווה בא אל תוך ביתו של הלווה ולוקח ממנו את המשכון (רמב"ם, הלכות מלווה ולווה פ"ג ד). במקרה שלנו, התובע (המלווה) חטף את המשכון מהמכונית של הנתבע (הלווה), ונחשב ממשכֵּן מבחוץ, המכונה גזלן. כיוון שהעָרֵב גזלן שהרי לקח גרמא בנזיקין – משכון שלא כדין, חל עליו דין "והשיב את הגזֵלה" מדאורייתא, שאם היה כוח בידי בית הדין היו כופין אותו להשיבו. הוא אינו יכול להתחכם ולומר שישיב את הגזלה רק לאחר שיפייסוֹ הלווה וישיב לו את חובו, וכן לא יכול לטעון כי הנזקים שנגרמו ללווה מכוח התפיסה מהווים גרמא בנזיקין שפטור מדיני אדם, שהרי הגוזל נקרא מזיק בידיים וחייב לשלם את הנזק. לפיכך ההוצאות שהוציא הלווה שנאלץ לרכוש גלגלים חדשים, אינן נחשבות לנזק בגרמא שמי שגרם להן (התובע) פטוּר, וניתן לקזזן מחובו של הלווה כלפי התובע. הנתבע נחשב מוחזק בכסף ויוצא חובו כנגד ההיזק שנגרם לו. סיכום נדחתה תביעתו של העָרֵב ונפסק כי הוא לא יקבל את שאר הכספים שהנתבע חייב לו, מאחר שעשה דין לעצמו שלא כהלכה כאשר הוריד את גלגלי הרכב לנתבע בלי לומר לו ובלי לתבוע את החוב ולברר את הדין בפני בית דין. חובו של הנתבע כלפי התובע מקוזז בנזק שנגרם לו על ידי התובע בכך שנאלץ לרכוש גלגלים חדשים למכוניתו. 078 תיק מספר ניתן ביום כ' אדר ב' תשנ"ב פורסם בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל 280 חלק טז, פה"ד בעמוד 14
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==