על פי שהשור פטור אף מהרביע, שהרי אין דנין דיני קנסות, אין בעל הבור משלם אותו בשבילו". הדיין סובר כי השו"ע פסק כדעה השנייה שאותה פירט והִדגים, וכמו כן זו גם דעת הטור. אף הש"ך (שׁם ס"ק ד) והים של שלמה (בבא קמא ה מ) פסקו כדעה זו שפטור מלשלם את מלוא הנזק. סיכום האופנוע חסם את הרכב באופן שלא ניתן היה לעבור בלי להזיזו, ולכן מותר היה לבעל הרכב לעשות דין לעצמו ולהזיז את האופנוע מדרכּו. כיוון שלא התכוון לשבור, הרי לדעת רוב הדעות הוא ועובר האֹרח פטורים מתשלום על הנזק שנגרם לאופנוע. על פי הבנה אחת בדברי הרמב"ם כיוון שהזיק בידיים חייב, אולם נראה שאין לפסוֹק כך בשל נימוקים לפטור – הנתבע לא התכוון להזיק, החסימה הייתה שלא כדין, ואין מנהג המדינה המחייב להזמין את הרשויות חל במקרה זה. פורסם במשפטיך ליעקב, כרך יא סימן לג הריסת מבנה בלתי חוקי על ידי השכנים בית הדין לממונות, קריית ארבע-חברון הרב דב ליאור, דיין יחיד עובדות ראובן (התובע) קיבל אישור מהעירייה לבנות סככת בד מתקפלת בצמוד לחנותו בשטח בית משותף. הוא חרג מהרישיון ובנה סככה מברזל. שכניו (הנתבעים) הרסו את המבנה באישון לילה. התובע טוען כי נגרם לו נזק מהריסת המבנה, וכן הפסד של חומרי הבניין שמהם בנה את המבנה. מנגד, הנתבעים טוענים כי החנות מצויה בבניין מגורים, ועל כן תוספת הבנייה שנועדה לאחסן ארגזים ריקים עם פסולת תיצור בית גידול לעכברים וחתולים. נוסף על כך הרישיון ניתן לסככת בד בלבד, וסככת הברזל שבנה התובע בשטח הבית המשותף ששייך לכלל הדיירים, פוגעת באיכות הסביבה ויופייה. הם ציינו כי הֶרֶס המבנה נעשה לאחר שהם שוחחו עם התובע, והלה סירב להסיר את המִּפגע. נפסק אדם רשאי לעשות דין 'עבד איניש דינא לנפשיה' – לעצמו במקום שיכול לברר שהצדק איתו (רא"ש, בבא קמא פ"ג אות ג). נראה כי כלל זה חל על המקרה דנן. ראובן פעל בניגוד לרישיון העירייה ובניגוד להרשאת הדיירים, והנתבעים הרסו את הסככה רק לאחר שניסו לשוחח עימו. בגמרא (בבא קמא עשיית דין עצמית המזיקה לשני – כח ע"א) מסופר כי שור שעלה על גבי חברו להורגו ובא בעל השור התחתון להציל את שורו ומשכו והשור העליון נחבט ומת, בעל השור התחתון פטור מלשלם לבעל השור המת. אך אם בעל השור התחתון דחף את השור העליון והשור מת – חייב לשלם. משמע מכאן, שאם בעל השור התחתון ימשוך את השור התחתון והשור העליון ימות, הוא פטור אף שבעל השור העליון לא יודע ששורו מזיק. בענייננו, התובע ידע שהוא פולש לרשות המרחב המשותף, ולכן קל וחומר שהנתבעים פטורים מלשלם בגין הנזק. בחזו"א (בבא קמא ס' ד, אות ק פגיעה מינימלית – ג, בשם התוספות) מוסבר כי יש לנסות ככל האפשר להימנע מנזק אם לא מדובר בטִרחה גדולה. כלומר, אם מדובר בטרחה קטנה היה עדיף לְפָרֵק את הסככה ולא לשבור אותה. לעומת זאת בהגהות אשרי (בבא קמא ס' ד, אות ק ג) כתוב כי אדם שחברו מילא את חצרו בחביות יכול לפלֵּס את דרכו אף אם הדבר כרוך בשבירת החביות כל עוד יש טורח כלשהו לסדרן זו על זו. מכאן שאין חובה לטרוח לצורך מניעת נזק. החוות יאיר (סי' קסה) מיישב את המחלוקת ביניהם ומבהיר כי רק במקרה שהפולש לא ידע שנהג שלא כדין, אסור להזיקו ויש לטרוח כדי להימנע מכך. בענייננו, בעל הסככה ידע שפלש לא כדין לרשות בעלי החצר, שכּן נתבקש על ידי שכניו לפרֵק את הסככה. לכן היה מותר להם לעשות דין עצמי באופן כזה, אף שמזיק לתובע. סיכום הנתבעים היו רשאים להסיר את הסככה שפלשה לשטח המשותף של הבניין. הם אינם חייבים בתשלומי הנזק שנגרם לתובע בגין פירוק הסככה, שכּן הם הִתְרוּ בתובע והוא ידע שפולש לרשותם. פורסם בדבר חברון א, חושן משפט, סימן צח, עמ' 226-225 4 8
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==