האופנוע כאונס, הרי אדם המזיק חייב אף באונס (בבא קמא כו ב). המשנה קובעת כי התקלות בחפץ ברשות הרבים – "המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור", והגמרא (בבא קמא כז ב) שָׁם דנה בשאלה מתי חל הפטור. בין השאר מבואר כי מדובר במצב שאדם חוסם את רשות הרבים בחביות, ולכן השוברן לצורך מַעֲבָר פטור. הדבר דומה למקרה שלנו, שהתובע חסם את חנייתו של חברו, ולכן הנתבע פטור משבירת האופנוע שהזיז לצורך מעבר מכוניתו. הגמרא (בבא קמא כח עביד איניש דינא לנפשיה – א) מביאה מחלוקת בין רב יהודה ורב נחמן אם מותר לאדם לעשות דין לעצמו רק כאשר צפוי לו הפסד, או גם כאשר לא צפוי הפסד. להלכה נפסק כרב נחמן כי מי שמילא חצר חבירו בכדים בלא רשות, מותר לבעל הבית לסלקם ולעשות דין לעצמו גם אם יישברו על ידי כך. הטור הבהיר כי מדובר במצב שאדם מילא את כל החצר בכדים באופן שלא ניתן לעבור בה (חו"מ תיב ג). בדברי הרמב"ם (נזקי ממון יג ו) נראה שפטור דווקא אם נתקל בה בדרך הילוכו, אבל אם שברהּ 'בידיים', כלומר בכוונה תחילה, חייב. הנימוקי יוסף (בבא קמא יב ב, מעמודי הרי"ף) פוסק כי כאשר החוסם ממלא את רוחב החצר בכדים, באופן שאין אפשרות לעבור, מותר לשבור בידיים, אך כאשר יש אפשרות לעבור, אסור לשבור כלל. לדבריו, כך הוא לא רק ברשות בעל הבית אלא גם ברשות הרבים. הדבר דומה למקרה שלנו שהאופנוע חסם את החניה באופן שלא ניתן לעבור, ולכן מאחר שנשבר תוך כדי ניסיון להזיזו נראה שהנתבע ועובר האורח פטורים. עיקרון זה נלמד גם בעטה מהלכת ברבוצה – מדברי התוספות (בבא קמא כז ב ד"ה "ה"ג אמאי"). הַמַּקְשִׁים על המשנה (בבא קמא כד ב): 'שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת, ובעטה מהלכת ברבוצה פטורה, רבוצה במהלכת חייבת". התוספות מסבירים את הסיבה לכך שהמהלכת פטורה מנזק ואילו הרבוצה חייבת, על יסוד העיקרון האמור – הפרה הרובצת חוסמת את דרך הליכתה של הפרה המהלכת, ולכן יכולה המהלכת להזיק את הרבוצה בבעיטה. מדברי התוספות עולה כי ניתן להזיק גם בידיים, שלא כפי שפסק הרמב"ם. מכאן שישנהּ לכאורה מחלוקת ראשונים אם במקרה של שבירה בידיים לצורך הסרַת מחסום מהדרך, השובר פטור אם לאו. הפני יהושע (בבא קמא כח נשבר כדרך הליכתו – א ד"ה "בא"ד שאדם") הסביר את המחלוקת בין הראשונים באופן שכולם מודים שאם מְשַׁבֵּר את החפצים בהליכתו כדרכו מפני שאינו רוצה להתאמץ, פטור. אולם אם מְשַׁבֵּר בכוונה בידיים, חייב. לדבריו, חכמים נתנו רשות לשבור כדי למְנוֹע טרחה ומאמץ, אך לא כאשר השבירה מכוונת. האור שמח (על בבא קמא כח א ד"ה "ת"ש") לא חילק בין מקרים אלה, וקבע שלשיטת הרמב"ם פטור דווקא כשמשבר דרך הילוכו, אבל במשבר בכוונה חייב. במקרה שלנו, מצד אחד הזזַת האופנוע ודאי לא נחשבת כדרך הילוכו, ומצד אחר לא נתכוון לשבור ולהזיק אלא נפל מידו. לכן נראה שהוא פטור כי אינו מעלה על דעתו שישבור את הכדים על ידי כניסתו ויציאתו, והחיוב הוא רק אם נכנס ויוצא ורואה שישבור הכדים, שכּן זה נחשב כמשבר בידיים בכוונה. לעומתו הבית אפרים סובר כי דעת הרמב"ם היא שעל כל פנים אם שברו בידיים חייב. מכאן שיש מחלוקת אחרונים בהבנַת דעת הרמב"ם אם המזיק לחפצים החוסמים חייב בכל מקרה ששברם בידיים, או שרק אם היתה כוונה לשבור. הסמ"ע (על שו"ע, חסם את הדרך באופן הֶרְמֶטִי – חו"מ תיב ב ס"ק ג) הבהיר כי יש לחלֵֵּק בין מקרה שבו החוסם מילא את כל הדרך באופן שלא ניתן לעבור, שבמקרה זה אם שברו בידיים פטור, ובין מקרה שבו החוסם מילא את הדרך באופן שניתן לדלג מעל המחסום ברגליו או לעבור מן הצד, שאז אם שברם בכוונה חייב. במקרה המדובר לא הייתה אפשרות אחרת מלבד הזזַת האופנוע. על פי החוק, גם אם רֶכֶב חוסם מנהג המדינה – חניה פרטית, אסור לבעל החניה להזיז את הרכב, אלא עליו לקרוא לרשויות החוק, ודאי בחסימת חניה במקום ציבורי. החוק גם קובע כי כל נזק שייגרם לרכב יוּשַׁת על בעל החניה. החוק מתייחס לפגיעה על ידי הרכב של היוצא מהחניה, אולם בהזזַת הרכב בידיים נראה שלא שייך בזה מנהג המדינה. נראה שישנם צדדים רבים לפטור שניים שהזיקו – את בעל הרכב, אולם גם אם נקבל את ההסבר ברמב"ם שמזיק בידיים חייב, ונראה את בעל הרכב כמי שהזיק בידיים, נחלקו חכמים מה הדין במקרה של שניים שהזיקו ולא ניתן לגבות מאחד המזיקים, אם משום שברח או משום שאינו יכול לשלם, אם השני חייב לשלם את מלוא הסכום, או רק מחצית ממנו (בבא קמא יג א). פסק הדין דן בהרחבה בסוגיה זו – האם אנו רואים בכל אחד מהמזיקים כאחראי לנזק כולו, או עָרֵב לחברו לשלם את חובו, או שמא הנזק מתחלק בין שניהם ואין אחד אחראי למחצית הנזק של חברו. בסיכום דיון בראשונים ואחרונים הוא מביא את פסק השו"ע (חו"מ תי לז) שהציג את שתי הדעות: "יש מי שאומר הוא הדין לשניים שהזיקו ושניהם בני חיובא, אלא שהאחד ברח או שאין לו במה לשלם, משתלם מהאחר עד שיעור מה שהיה הוא חייב על נזק זה אילו עשאו לבדו, ויש חולקין, דכיון דחבירו מדינא בר תשלומין אלא שאין לו מה לשלם, למה יפרע זה בשבילו. ולפי זה שור שדחף בהמה לבור, האידנא אינו משלם אלא ג חלקים, אף 7
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==