הגזלן לא עביד דינא לנפשיה לחבול בו או להכותו כדי ליטול את שלו. נראה שפוסק כך מתוך תפיסה שהעושה דין לעצמו אין לו סמכות של בית דין במובן של יכולת פסיקה שמכוחה ניתן להוציא את החפץ מהמוחזק, אלא רק סמכות להגן על חפץ שברשותו. לדעת האור זרוע, המרדכי (בבא קמא פרק הגוזל סי' קצג) והגהות מיימוניות, ניתן לעשות דין עצמי גם לאחר שכבר גזלוֹ או גנב ממנו, אבל רק בנוגע לחפץ שידוע לכל שגזלו ממנו. לכאורה משתמע מכך שאינו יכול ליטול ממנו חפץ אחר, אולם לא כל הפוסקים סוברים כך כפי שנראה מייד. לדעת הרא"ש ונימוקי יוסף לא די שידוע כי החפץ שלו, אלא שיש צורך בראיות על כך, באופן שאם יגיע לבית הדין, בוודאות ייפסק לטובתו. אלמלא כן לא ניתן לעשות דין לעצמו. פוסקים נחלקו עשיית דין עצמית בחפץ אחר – בהבנַת ה'אור זרוע' האמור בנוגע לשאלה אם מותר לעשות דין עצמי בחפץ אחר שאינו זה שנגזל. המהרי"ק (שורש קס"א) סובר כי במקום שהדבר ברור לכול שחפץ זה שלו, יש לאדם רשות לעשות דין לעצמו כפי שהיה עושה גם בית הדין. כלומר, בסמכותו להכותו ולהפסידו עד שישלם הממון, ואף לגבות ממון אחר בשביל ממון זה. אולם המהרש"ל (ביש"ש בבא קמא סי' ה) חולק על כך וסובר שאי אפשר להוציא ממון מאחֵר ללא עדים. בגמרא עשיית דין עצמית על ידי תלמיד חכם – (מועד קטן יז ע"א) נאמר: "אמר רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה". רש"י פירש על כך: "דאמר ליה את מחייבת לי הכי והכי, באופן שודאי הוא לו ולא ספק. ומוציא מבעל חובו בעל כרחו ויכול לנדות בעל דינו". בשו"ת שואל ומשיב (תליתאה ח"א סי' שע"א) הבהיר זאת לאור דברי רש"י שלצורבא מרבנן, כלומר לתלמיד חכם יש כוח עשיית דין עצמית יותר מאדם פשוט, כך שאף בחפץ שאינו מבורר, דהיינו שאין לו ראיה או הוכחה קבילה שהחפץ אכן שלו, 'עביד דינא לנפשיה'. אך מכל מקום בזמן הזה לא דנין דינים של 'צורבא מרבנן', ולכן לתלמיד חכם אין יתרון בעניין זה (מהרי"ק שורש קסג; שו"ע, יו"ד בסי' שלד, וכן כתב הב"ח בסי' הנ"ל). בתשובת רב פעלים (ח"ג חו"מ תשובת הרב פעלים – סי' ה) נדון מקרה דומה לשלנו. הוא נשאל בנוגע לראובן שהיה לו עֵסֶק ומשא ומתן עם שמעון, וגָבַר עליו שמעון וגָזַל ממנו בחשבון שלא כדין סך ידוע. כיוון ששמעון היה אדם אלים, לא יכול היה ראובן להוציא ממנו את הגזֵלה, שכּן שמעון הכחישהּ. מאוחר יותר נזדמן עסק אחר שבא ממון שמעון ביד ראובן, ועתה יכול ראובן ליקח מממון שמעון כנגד הסך שגזַל ממנו קודם, אשר הוא ברור וידוע אצל ראובן. עתה שמעון אינו יכול לידע מה שלוקח ראובן השלמַת פריט חסר בית הדין הרבני האזורי, אשדוד הרב יצחק אלמליח, דיין יחיד עובדות אדם ערך קנייה בחנות ושילם תמורת שישה פריטים. כשהגיע לביתו התברר לו שלקח מהמדף בחנות רק חמישה פריטים במקום השישה ששילם עליהם. הוא חזר לחנות וביקש מהמוכר את הפריט החסר, אך בעל החנות סירב בטענה שאינו מאמין לו. הקונה מבקש לדעת אם מותר לו לקחת את הפריט ללא ידיעת בעל החנות. נפסק במסכת בבא קמא 'עביד איניש דינא לנפשיה' – כז ע"ב נאמר: "איתמר רב נחמן אמר 'עביד איניש דינא לנפשיה', ורב יהודה אמר 'לא עביד איניש דינא לנפשיה'. היכא דאיכא פסידא לכולי עלמא עביד איניש דינא לנפשיה (היכן שיש הפסֵד כולם מסכימים שעושה אדם דין לעצמו), כי פליגי היכא דליכא פסידא (הם חלוקים רק במקום שאין הפסֵד). רב יהודה סבר כיון דליכא פסידא ליזיל קמי דינא (רב יהודה סובר שכיוון שאין הפסד יש לפנות לבית דין), ורב נחמן סבר כיון דבדין עבד לא טרח (ורב נחמן סובר שכיוון שעושה כדין אין להטריח אותו לפנות לבית דין)". הרי"ף, הרא"ש (סי' ג), רבינו חננאל והרמב"ם (הלכות סנהדרין פ"ב הי"ב) פסקו כרב נחמן שעושה אדם דין לעצמו גם במקום שאין הפסד. לעומתם רבנו אפרים בהשגותיו על הרי"ף פסק שההלכה היא כרב יהודה. האם לעושה דין לעצמו יש סמכות של בית דין? אחרונים (הגר"ש שקופ בשערי ישר ש"ז פי"ט, – קונטרסי שיעורים, ושו"ת משנת יעב"ץ חו"מ סי' ג ועוד) דנו בשאלה אם לאדם שעושה דין לעצמו יש כוח כבית דין, שכּן נחשב לעניין ביצוע דין זה כשליח בית דין, או שמא במקרה שחל 'עביד איניש דינא לנפשיה' אין כלל צורך בדיין ובכוח בית דין, אלא כל אחד ואחד עושה דין לעצמו. ישנן שתי השלכות לקביעת מעמד העושה דין לעצמו. אם נחשב כדיין, יש לו סמכות לפסוק את הדין, אף במקרה של ספֵק. כמו כן, למעשיו, כמו לפסק דינו של בית דין, יש תוקף אפילו אם טעה בשיקול הדעת, ויש צורך בפסק נוסף שבו יחזור בו כדי לבטל פסק קודם (שו"ע סי' כ"ה; שיטה מקובצת בבא קמא ד יב ע"א). לפי תנאים שהציבו הפוסקים לעשיית דין עצמית – דברי המאירי (בבא קמא, שם בסוגיה) מותר לאדם לעשות דין לעצמו רק בעת שהעושק בא לגוזלו או לאונסו, אבל אם כבר גזלוֹ והחֵפֶץ נמצא ברשות 18 11
RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==